ד: לבניי. רצה להדגיש שהנו״ן מנוקדת בפתח (ולקמן הל׳ ה׳ לא עשה כן), אך זה עולה מההמשך.
ד: בכללם. שינוי לשון שלא לצורך.
בד׳ נוסף: חולקין. ואין בכך צורך.
ד: ולבני. אך בכתבי־היד כבפנים, ואף בזו נוטלין בני פלוני מחצה, ע׳ בהשגת הראב״ד וב׳מגדל עז׳.
ד: מעוט. שינוי לשון לגריעותא.
ד: שמינית. וכ״ה לפנינו בגמ׳
בבא בתרא סג., אך בכתבי־יד שם: שמונה (כלומר: חלק אחד משמונה). ובכתבי־היד כאן כבפנים.
בת2-1 נוסף: חלק. וכך ד (גם פ, ק). וכך היה בב9, ותוקן כבפנים.
ת2-1: מכאן. ד: זמן. שינוי לשון שלא לצורך.
בד׳ לית. קיצור מכוון.
ת2-1: נכסים. וכך ד (גם פ, ק).
בד׳ נוסף: זמן. ואין בכך צורך.
ד: שלא בא. שינוי לשון לגריעותא.
ד: שיש לי. שינוי לשון שלא לצורך.
ד (גם ק): לארץ. אך מצינו גם ׳מחובר ב...׳ כגון
בשבת קכה: ד: כראוי. וכן לקמן הל׳ יח-יט. וכ״ה לפנינו בגמ׳ בבא בתרא שם, אך בכי״י ובפי׳ רבנו גרשום שם כבפנים.
ד (גם ק) [מ׳שירצה׳]: מהן שירצה. אך בכתבי־היד כבפנים.
ת1: לכתובתה. ד (גם ק): בכתובתה. ולנוסח הפנים אינו ציטוט הלשון אלא תיאור התכלית.
ת2-1: בכתובתה. וכך ד (גם פ, ק).
ד: הוזלו. אך הוי״ו היא וי״ו החיבור והבנין בנין קל.
ד (גם ק): כשער. אך בכתבי־היד כבפנים.
ת1: והוקר. וכך ד (גם ק).
בד׳ לית. חיסר את ההדגשה.
ד: כדי. רצה להוסיף וגרע.
ד (גם ק) [מ׳שמת׳]: שאמר. ובת1 היה כתוב תחילה (מ׳שמת׳ עד ׳לבתי׳): שאמר הדקל לבתי ומת. ותוקן כבפנים. והכוונה כמובן: ולפני שמת אמר.
ד: שמא. שינוי לשון לגריעותא.